Text size
 Comments (0)
 Print Page
 Send to friend
 Share on Facebook
 Share on Twitter
 Share
THIS STORY IS BY
Adi Schwartz
RELATED TAGS
France
If you ask Philippe Karsenty what he needs all this for, he'll say: "I'm just the messenger." Karsenty, a 41-year-old French Jew and a well-to-do financial consultant, says his goal is to let the entire world know how distorted the reports about Israel are in the French media. The issue that sparked his campaign - the short report broadcast at the start of the second intifada, in September 2000, about the death of the child Mohammed al-Dura at the hands of Israel Defense Forces soldiers - is liable, he believes, to become the new Protocols of the Elders of Zion. And if he doesn't fight, Jews the world over will suffer from it for another 100 years.
In mid-September, as part of the ongoing legal proceedings between Karsenty and France 2, a court in Paris demanded that the television network present it with the full videotape from which the al-Dura report was edited ("the raw material"). At the end of that month, seven years after the incident itself took place, the head of Israel's Government Press Office, Daniel Seaman, expressed his opinion that those day's events were staged by a photographer working for the French TV network in Gaza, Talal Abu-Rahma.
Already on November 22, 2004, Karsenty wrote on his Web site, Media Ratings (www.m-r.fr), which surveys the French media, that al-Dura's death had been staged and that France 2's conduct "disgraces France and its public broadcasting system." A few weeks later France 2 and Enderlin sued him for defamation. Two years later Karsenty was found guilty and was required to pay a symbolic sum of 1 euro in compensation (in addition to 3,000 euros for trial expenses).
"That same day, October 19, 2006, I filed an appeal," Karsenty says in his first interview with the Israeli media, from his office in Paris.
The first discussion of his appeal had been scheduled for September 2007; the judge asked to see the complete tape (in the previous trial, France 2 chose not to exhibit the tape, and Karsenty did not demand that it be exhibited). In another two weeks, the raw material, whose full length is said to be 27 minutes, will be screened. In the appeal's final discussion, which will take place in February 2008, Karsenty plans to present an expert opinion, alongside statements of Enderlin and photographer Abu Rahma, made on various occasions in past years.
?
The story began seven years and one month ago. Enderlin was then sitting in the offices of France 2 in the Jerusalem Capital Studios building, on Jaffa Rd., when the network's regular photographer in Gaza, Talal Abu-Rahma, began sending him horrifying pictures from the Gaza studio. Enderlin, a veteran correspondent, immediately understood what he had in his hands and asked for the reaction of the IDF Spokesperson's Office. But when the spokesman responded with a general answer - "The Palestinians make cynical use of women and children" - he decided not to broadcast the response.
In their book "The Seventh War" (in Hebrew), Haaretz correspondents Amos Harel and Avi Issacharoff wrote: "The picture of the father and his son opened the dam to a tremendous flood of desire for revenge." Within days, the pictures were broadcast from Malaysia to Morocco, from Frankfurt to Tokyo. And they fixed Israel's image as a brutal and bloodthirsty country, opposite whom weak and unfortunate Palestinians are struggling just to survive.
Even seven years later, in France 2's Jerusalem offices, in the same room where the original item was edited, Enderlin says that his man in Gaza, Abu-Rahma, is entirely trustworthy. He worked with the network for over 10 years before the al-Dura incident. And besides, asks Enderlin, if the IDF doubted that it was responsible for the incident, why did the deputy chief of staff at the time, Moshe Ya'alon, see fit to express sorrow at the child's death.
Enderlin, 62, is not exactly your average foreign correspondent, who is stationed in Israel for three to four years. He tied his fate to the State of Israel after volunteering on a kibbutz in the late 1960s. He decided to come on aliyah, and in the 1970s worked for Israel Radio. He has something of a dual personality, he admits: French and Israeli, both foreign correspondent and local citizen. He says he has never faced accusations like those leveled at him since that fateful day in September 2000.
During the first few days after the incident, it was possible to hear some lone voices in both France and Israel, claiming that from their outpost at the Netzarim junction, IDF soldiers could not have shot at Mohammed al-Dura and his father, who were hiding behind a low concrete cylinder. Two months later, Yom-Tov Samia, who was then head of the Southern Command, presented what was eventually dubbed the "minimalist version," at a press conference. Samia relied on the findings of the investigative committee he himself had appointed, (see box). The head of Southern Command said that in light of the exchanges of fire at the junction between IDF soldiers and armed Palestinians, "the possibility that the boy and his father were shot by Palestinians is greater than the possibility that they were shot by IDF soldiers."
The media in Israel and abroad, including France 2, reported on the press conference in a tone that ranged from expressing doubt to being amazed, but eventually stopped discussing the matter. This appeared to be convenient for Israel. As Amos Harel wrote in Haaretz at the time: "The assumption is that in any case, Israel only has something to lose from the incident."
In effect the story was removed from the agenda. One of the few exceptions was a German documentary, broadcast in April 2002, that claimed that it was not IDF soldiers who fired at the child. This aroused Karsenty's curiosity. The French blogosphere, too, was in an uproar. Bloggers, independent journalists, and both genuine and self-described experts, almost all of them Jews, all of them private citizens, repeatedly analyzed every frame broadcast on television. Here, in the blogosphere, the "maximalist version" developed, to the effect that not only did IDF soldiers not fire at Mohammed al-Dura, but in fact the entire incident was staged by France 2's Palestinian photographer, for propaganda purposes.
Today, Enderlin says that France 2 should already have taken legal steps against all those who defamed him and the network in 2001. But the network chose not to do so, not until the end of 2004 that is, when two senior French journalists, Denis Jeambar and Daniel Leconte, leveled harsh criticism at Enderlin and his story. Jeambar, who was the editor of the magazine L'Express, and Leconte, a producer of documentaries for television networks such as Arte, published a long article in the newspaper Le Figaro, after watching the raw material they had received from France 2. "At the time when Charles Enderlin presented the boy as dead," the two wrote, "he had no possibility of determining that he was in fact dead, and even less so, that he had been shot by IDF soldiers. " At the same time, the two noted explicitly that, "We do not share the opinion that the incident was staged."
Enderlin says: "Jeambar and Leconte are two journalists who have never set foot in Gaza, certainly not during a time of conflict. I think they're mistaken. I continue to work and to interview anyone I want. What is true is that it has caused the French media to feel pressure from various organizations, not only Jewish ones, to focus less on Israel. They broadcast less news about Israel. They say things to me like 'Next time there will be a trial.'"
France 2's news editor, Arlette Chabot, told the International Herald Tribune in February 2005: "No one can say for certain who killed him [Al-Dura], Palestinians or Israelis."
"I stand by what I said at the time, but if my boss [Chabot] thinks otherwise, that's also possible. I would be very surprised if it turns out that Palestinians shot al-Dura; it contradicts everything I know about the event. But if there's an investigation that meets international standards, I and Abu-Rahma are willing to take a polygraph test. But we request that the soldiers at the outpost take one, too. In any case, my problem is with the claim that the event was staged. We are willing to broadcast any other claim that has been examined."
In hindsight, is it possible that you were too hasty that evening?
"I don't think so. Besides, the moment I saw that nobody was asking me anything officially, I started feeling more strongly that the story was true."
?
Karsenty, the son of immigrants from North Africa, established a share-trading company on the Paris Bourse when he was only 21. "One day you earn a million, the next day you can lose a million. It's exciting," he says. Up until 10 years ago he worked as a broker, and in 1996 he established a business consulting firm. In mid-2002 he found time to run for a seat in parliament as the candidate of a center-right party, but he lost to Nicholas Sarkozy (who won 70 percent to Karsenty's 3 percent). Both live in the same wealthy Paris suburb, Neuilly.
And after "all this is over," Karsenty says, he wants to go back to the business world. .
"Israel is very much hated in France," he tells Haaretz in a phone interview. "It is seen as a strong and wealthy country whose army acts like the Nazis. My decision to fight has angered many people, not only in the French establishment, but in the Jewish community as well. Many Jews and non-Jews have told me that I'm right, but that they can't support me publicly, because they can't fight the establishment. They have too much to lose."
Karsenty believes that the photographer staged the famous scene, sent it to Enderlin and told him that the child had been killed. He says that Enderlin did not verify the truth of the story and went ahead and broadcast it. He claims that in the pictures that were aired that evening one can't see any blood; one can't see bullets hitting the father or the son; and that the boy can be seen moving at the end of the scene. Moreover, the relatively small number of holes in the wall behind the two invalidates the possibility that IDF soldiers fired at them for a long time, he says. He says he came to these conclusions on the basis of what his friends wrote on the blogosphere, and because of the statements made by physicist Nahum Shahaf, a member of the IDF investigation committee. "There is nothing in the film that proves that al-Dura was shot to death, or shot at all in this incident," sums up Karsenty.
"In Israel they wanted to forget the whole affair," he says. "I'm fighting for the sake of history. There are people who are afraid of the media, because if their name appears on the wrong side of this story, together with the 'crazies,' their career will be over. But I'm not complaining. I've chosen a certain path. After all, I could have started selling vegetables."
So what do you think happened that day at the Netzarim junction?
"I don't know what really happened there. I do know that the film we saw was a hoax."
In response, the IDF Spokesperson's Office said: "The IDF turned to France 2 several times asking for the raw material used for preparing the story and received no response. Another request was made on September 10, 2007, after it came to our knowledge that at the trial it was said that there had been no such official request from the IDF. The IDF is not taking a stand concerning the trial, and all we ask is that all the material be transferred to us for perusal, so that we can complete the inquiry and discover the truth in this affair."
The response of France 2: In a letter sent to Ra'anan Dinur, the director general of the Prime Minister's Office, the network noted that it "was astonished to read Daniel Seaman's letter, which is full of slander and half-truths." The network noted that it is willing to cooperate with any official and professional investigation to be conducted by international standards and with legal guidance. France 2 also added that it is willing to help Jamal al-Dura, Mohammed's father, who has publicly stated his desire to have his son's body disinterred for a further investigation.
The investigation committee
The investigation committee established by the then-GOC Southern Command, Major General Yom-Tov Samia, in the wake of Mohammed al-Dura's death, never published the report of its findings nor the identity of its members. Even the date of its establishment is unknown.
In response to questions I recently put to Samia, who is today a private citizen, regarding the conclusions of the committee, he referred me to the IDF Spokesperson's Office, which stated that, "In the wake of the incident, the head of Southern Command decided to carry out a military investigation. Samia headed the team that carried out the investigation, and the other members of the team included physicist Nahum Shahaf ?(who was in charge of the professional investigation?), representatives of Military Intelligence, experts and additional officers. When the work was concluded, the findings were presented to the head of MI and were brought to the knowledge of the chief of staff, and in coordination with him the main findings were presented at a briefing for journalists."
The IDF Spokesperson did not respond to Haaretz's request to see the committee's order of appointment or the names of all its members. The Defense Ministry said a copy of the report is in the IDF archive, but "since it has not been 10 years since the date the study was initiated, the law that applies to it, according to the Military Judgment Law, does not allow for perusal of the material."
The appointment of Shahaf, who held no official military or police position at the time, aroused criticism because of the doubts he had raised in the past regarding the identity of prime minister Yitzhak Rabin's murderer. Samia removed another one of the committee's members, Yosef Duriel, also a private citizen, in the midst of its work. Six years later, in the context of a defamation lawsuit filed by Duriel, Judge Shoshana Almagor referred to his part in the work of the committee − but not to the entire investigation − and stated that "his investigation of the incident was amateurish − unprofessional and unscientific."
Haaretz discovered that at least three other people participated in the investigative committee. They are being interviewed here for the first time.
Meir Danino, who holds a doctorate in physics and is the chief scientist at Elisra Systems: "I signed the report that was submitted to Yom-Tov Samia, which claims that the shots could not have come from IDF soldiers because of the direction of the fire. My part in the investigation included an analysis of videotapes and photos shown by French television."
Bernie Schechter, a former police chief superintendent, a ballistics expert and former head of the weapons laboratory at the Israel Police's criminal identification laboratory: "I was invited to the committee by Samia. Because the wall with the bullet holes was destroyed, we had only the videotape and the angle of fire. I saw the videotape dozens of times and I participated in a reconstruction that took place in the Negev. I thought the shots did not come from the direction of the IDF, but the destruction of the wall took away 95 percent of the evidence. I didn't write any recommendation, because I am not certain. As a criminal identification expert, I wouldn't go to the court with such evidence, no matter what position it supports."
Chief Superintendent Elliot Springer, also from the criminal ID lab, who was also a member of the committee, is still in service, and the police spokesman did not permit him to be interviewed.
The tape
Two weeks ago I watched an 18-minute tape, from which Enderlin prepared his story in September 2000, and which will be submitted to the Parisian court on November 14. The first 10 minutes show footage of a demonstration at Netzarim junction: Dozens, perhaps hundreds of people are throwing a heavy barrage of stones at an IDF outpost. They are all dressed in civilian clothing, some are children under 10 years of age. Molotov cocktails are also seen being thrown at the outpost, and some of them catch fire.
During these moments no reaction is recorded from the IDF outpost, and the first shot, whose source is not visible on the tape, occurs at about the 10th minute. Between minutes 9 and 14, the photographer conducts two interviews at the junction itself. The two interviewees are standing in the direct line of sight of the IDF outpost.
By minute 14, more frequent shooting can be heard. Palestinian policemen in uniform fire from rifles they are holding, but it can't be seen at what, and Palestinians in civilian clothing who were in the IDF's line of fire are seen fleeing from the spot. The first time Mohammed al-Dura and his father are seen on the tape is at 14 minutes and 30 seconds, stooping behind a concrete cylinder. The camera pans right and left and does not focus on them. It returns to them occasionally until approximately minute 16.
The two appear again from minute 17 until the end of the tape, a minute later. These are the images that were broadcast internationally. The father is holding on to the cylinder and waving his hands, and the boy is trying to take refuge in his lap. At this point frequent shots are heard. In the last picture Mohammed al-Dura is seen lifting his head.

בואו נראה את זה שוב

שבע שנים חלפו מאז שודרו בכל העולם התמונות המחרידות מצומת נצרים. בישראל כבר מזמן לא מדברים על זה. אבל בצרפת ניצבת הפרשה במרכז תביעת דיבה רבת יצרים: התובע הוא הכתב בישראל של הטלוויזיה הצרפתית, שעשה עלייה בסוף שנות ה-60. הנתבע הוא איש עסקים פרטי, צרפתי-יהודי, שטוען שהכל מצוץ מהאצבע. כפי שמעיד כל אחד מהם, זהו קרב חייו, שיגיע לשיאו בעוד שבועיים כשהקלטת המלאה שצולמה באותו יום בספטמבר 2000 תוצג בבית המשפט. קלטת שלא שודרה מעולם

הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone
הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android
אם תשאלו את פיליפ קרסנטי למה הוא צריך את כל זה, הוא יאמר: "אני רק השליח". המאבק שהוא מנהל נגד רשת הטלוויזיה הצרפתית הציבורית "פראנס 2" כבר שלוש שנים אמנם לא נתמך על ידי מדינת ישראל, אבל קרסנטי, יהודי-צרפתי בן 41, יועץ פיננסי אמיד, אומר שמטרתו היא להביא לידיעת העולם כולו עד כמה מעוותים הדיווחים על ישראל בתקשורת הצרפתית. לא חשוב אם ישראל הרשמית לא עומדת לצדו, שלא לדבר על הממסד הצרפתי או הקהילה היהודית המקומית, מה שחשוב הוא שהנושא שבגינו יצא למאבק - הכתבה הקצרה ששודרה בתחילת האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, על מותו של הילד מוחמד א-דורה מירי חיילי צה"ל - עלול להיהפך לפרוטוקולים החדשים של זקני ציון. ואם הוא לא יילחם, יהודים בכל העולם יסבלו מזה עוד 100 שנה.
בשבועות החולפים הפרשה שוב עלתה לכותרות, בגלל כמה אירועים שדווקא הפיחו רוח במפרשיו של קרסנטי. באמצע ספטמבר, במסגרת ההליך המשפטי המתמשך בין קרסנטי לפראנס 2, דרש בית המשפט בפאריס מרשת הטלוויזיה להציג בפניו את קלטת הווידיאו המלאה שממנה נערכה כתבת א-דורה ("חומר הגלם"). בסוף החודש - שבע שנים אחרי התקרית - חיווה ראש לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, את דעתו כי האירועים באותו יום בוימו על ידי צלם רשת הטלוויזיה הצרפתית בעזה, טלאל אבו-רחמה. ואילו בתחילת ספטמבר, שיגר צה"ל מכתב לפראנס 2 ולכתב שלה בירושלים, שארל אנדרלן, ובו התייחסות ל"מותו לכאורה של הילד", ובקשה רשמית לצפות בקלטת, "לנוכח החשד שהועלה כי מדובר בביום". באופן רשמי, צה"ל לא קיבל מעולם עותק של הקלטת, משום שפראנס 2 התנתה את מתן הקלטת בכך שתוקם ועדת חקירה עצמאית, לא צבאית.
גם קרסנטי סבור שהסצינה בוימה, ויותר מכך. באתר האינטרנט שלו, "Media Ratings", שעוסק בסיקור התקשורת הצרפתית, כתב קרסנטי ב-22 בנובמבר 2004, כי מותו של א-דורה בוים, וכי התנהלותה של הרשת "מביישת את צרפת ואת השידור הציבורי שלה".
כעבור כמה שבועות, הגישו נגדו פראנס 2 ואנדרלן תביעת דיבה. כעבור שנתיים נמצא קרסנטי אשם, וחויב לשלם סכום פיצוי סמלי של יורו אחד (ועוד 3,000 יורו הוצאות משפט).
אבל קרסנטי לא ויתר. "מיד באותו יום, 19 באוקטובר 2006, הגשתי ערעור", הוא אומר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי ממשרדו בפאריס. "אפילו לא יצאתי מבניין בית המשפט, רק ירדתי כמה מדרגות למשרד אחר. עורך הדין שלי אמר שאני יכול לחכות, אבל ידעתי שאני צודק, אז למה לוותר?"
במרוצת השנה האחרונה חיפש קרסנטי עוד ועוד עדויות לקראת הדיון הראשון בערעורו שנערך בספטמבר 2007, ואשר בו ביקש השופט לראות את הקלטת המלאה (במשפט הקודם, בחרה פראנס 2 שלא להציג את הקלטת, ואילו קרסנטי לא דרש שהיא תוצג). בעוד שבועיים, יוצג חומר הגלם, שאורכו המלא, לפי כמה עדויות, הוא 27 דקות. קרסנטי מקווה שהקלטת תשכנע את בית המשפט כי הוא דובר אמת. בדיון הסופי בערעור, שייערך בפברואר 2008, מתכוון קרסנטי להציג חוות דעת של מומחים, לצד ציטוטים מדברים שאמרו אנדרלן והצלם אבו-רחמה בהזדמנויות שונות בשנים החולפות. דבר אחד ברור: במאבק הזה, קרסנטי לא מתכוון להפסיד.
הפרשה החלה לפני שבע שנים וחודש. אנדרלן ישב אז במשרדי פראנס 2 שבבניין "אולפני הבירה" ברחוב יפו בירושלים, כשהצלם הקבוע בעזה, טלאל אבו-רחמה, החל לשדר לו תמונות מזעזעות מהאולפן בעזה. אנדרלן, כתב ותיק ומנוסה, הבין מיד מה התגלגל לידיו - חומר של פעם בחיים. עובדים בבניין, שהציצו במסכי הטלוויזיה המפוזרים בכל קומה, התחילו לשאול שאלות ורק חיזקו את תחושתו. אנדרלן ערך את החומר, הכין כתבה באורך של כ-60 שניות, וביקש את תגובת דובר צה"ל. אך כשזה השיב בתשובה כללית - "הפלשתינאים משתמשים באופן ציני בילדים ובנשים" - החליט לא לשדר את התגובה.
קשה להפריז בחשיבותן של התמונות מהפכות הקרביים ששידר אנדרלן במהדורת החדשות המרכזית באותו ערב, יומה השני של האינתיפאדה השנייה. הסכסוך הישראלי-ערבי אמנם לא התחיל עם מוחמד א-דורה, אבל הילד חסר האונים המנסה להתגונן ממטח כדורים נהפך באחת לסמל.
בספרם "המלחמה השביעית" כתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף: "תמונת האב והבן פתחה את הסכר לשיטפון אדיר של תאוות נקמה". בהפגנות שערכו כמה ימים לאחר מכן ערביי ישראל, כבר הופיעה תמונתו של א-דורה על שלטים וכרזות. בתוך ימים, שודרו התמונות ממלזיה ועד מרוקו, מפרנקפורט ועד טוקיו. הן קיבעו את דימויה של ישראל כמדינה ברוטלית וצמאת-דם, שאל מולה מנסים פלשתינאים חלשים ומסכנים לשרוד. אם חיילי צה"ל יורים במשך דקות ארוכות בילד חסר אונים, ללא כל סיבה, מי יודע מה הם עוד עושים.
גם שבע שנים אחרי, במשרדי פראנס 2 בירושלים, באותו חדר שבו נערכה הכתבה, אנדרלן מתקשה להבין איך מישהו יכול לפקפק באמינות הצילומים. לבוש בווסט רב-כיסים של עיתונאי שטח, עם קול סדוק מסיגריות, למרות שכבר הפסיק לעשן, אומר אנדרלן כי האיש שלו בעזה, אבו-רחמה, עבד עם פראנס 2 יותר מעשר שנים קודם לכן. מבחינתו, מדובר באיש אמין לחלוטין. וחוץ מזה, שואל אנדרלן, אם היה ספק בצה"ל בעניין אחריותו לאירוע, מדוע מצא לנכון סגן הרמטכ"ל אז, משה יעלון, להביע צער על מותו של הילד? ומדוע קבע ראש אג"ם, אלוף גיורא איילנד, שלושה ימים אחרי האירוע, כי "סביר שהילד נורה על ידי צה"ל"?
אנדרלן, בן 62, מנסה להציג ארשת נינוחה, אבל ברור שהפרשה הזאת מרחפת מעליו כענן קודר. הוא לא בדיוק הכתב הזר הקלאסי, שבא לשלוש-ארבע שנים - היום ירושלים, מחר קוסובו, מחרתיים בייג'ין. אנדרלן קשר את גורלו במדינת ישראל לאחר שהתנדב בקיבוץ בסוף שנות ה-60. הוא החליט לעשות עלייה, ובשנות ה-70 עבד בקול ישראל. יש לו קצת סכיזופרניה, הוא מודה: צרפתי וישראלי, כתב זר ואזרח מקומי. על קיר משרדו תלויה קריקטורה גדולה בחתימתו של שמעון פרס. הוא מכיר את כולם - בישראל ובצרפת - וכולם (כמעט) מכירים אותו. מעולם, הוא אומר, לא הועלו נגדו טענות כמו אלה שמלוות אותו מאז אותו יום בספטמבר 2000.
הטענות הללו החלו להישמע זמן קצר אחרי השידור. בימים הראשונים אחרי התקרית, נשמעו קולות בודדים בצרפת ובישראל שטענו כי מעמדתם בצומת נצרים לא יכלו חיילי צה"ל לירות במוחמד א-דורה ובאביו, שהסתתרו מאחורי גליל בטון נמוך. כעבור חודשיים, הציג אלוף פיקוד דרום אז, יום-טוב סמיה, את הגרסה הזאת - שזכתה לימים לכינוי "הגרסה המינימליסטית" - במסיבת עיתונאים. סמיה הסתמך על ממצאיה של ועדת החקירה שמינה הוא עצמו - ואשר עוררה ביקורת קשה על הרכבה ועל עבודתה (ראו מסגרת). אלוף הפיקוד אמר, כי לנוכח חילופי האש בצומת בין חיילי צה"ל לחמושים פלשתינאים, "האפשרות שהילד ואביו נורו על ידי פלשתינאים גבוהה מהאפשרות שנורו על ידי חיילי צה"ל".
כלי התקשורת בישראל ובחו"ל, בהם פראנס 2, דיווחו על מסיבת העיתונאים בנימה ספקנית עד משתוממת, ולא חזרו לעסוק בפרשה. לישראל, כך נראה, היה הדבר נוח. כפי שכתב אז עמוס הראל ב"הארץ": "ההנחה היא שבלאו הכי לישראל יש רק מה להפסיד מהאירוע".
הפרשה ירדה למעשה מסדר היום, למעט סרט תיעודי בטלוויזיה הגרמנית - שעתיד היה לעורר את סקרנותו של קרסנטי - וכתבה ארוכה בירחון האמריקאי "אטלנטיק". אבל הבלוגוספירה הצרפתית געשה. כותבי בלוגים, עיתונאים עצמאים, מומחים אמיתיים ומומחים מטעם עצמם - כמעט כולם יהודים, כולם אנשים פרטיים - ניתחו שוב ושוב כל פריים ששודר בטלוויזיה. כאן, בבלוגוספירה, התפתחה "הגרסה המקסימליסטית", שלפיה לא רק שחיילי צה"ל לא ירו במוחמד א-דורה, אלא שלמעשה האירוע כולו בוים על ידי הצלם הפלשתינאי של פראנס 2 לצורכי תעמולה.
אנדרלן אומר כיום כי כבר ב-2001 היה על פראנס 2 לנקוט צעדים משפטיים נגד כל המוציאים את דיבתה - ודיבתו. אבל הרשת ביכרה שלא לעשות זאת, עד שבסוף 2004 נפל דבר: שני עיתונאים צרפתים בכירים, דניס ז'מבר ודניאל לקונט, מתחו ביקורת קשה על אנדרלן ועל כתבתו. ז'מבר, שהיה עורך המגזין "ל'אקספרס", ולקונט, מפיק סרטים דוקומנטריים לרשתות טלוויזיה דוגמת "ארטה", פירסמו מאמר ארוך בעיתון "לה פיגארו", אחרי שצפו בחומר הגלם שקיבלו מפראנס 2. "בזמן ששארל אנדרלן הציג את הילד כמת", כתבו השניים, "לא היתה לו שום אפשרות לקבוע שהוא אכן מת, ועוד פחות מזה, שהוא נורה על ידי חיילי צה"ל... עמיתינו בפראנס 2 הודו בפנינו כי למעשה שום דבר לא מעיד על כך שהילד נפגע מירי ישראלי". עם זאת, ציינו השניים במפורש, "איננו שותפים לדעה כי האירוע בוים".
בראיון בתחנת הרדיו היהודית RCJ, בפברואר 2005, אמר לקונט, כי הדיווח שלפיו חיילי צה"ל ירו בילד, "התאים למה שהציבור בצרפת רצה לשמוע, וזה הדבר המטריד ביותר... יש גרסה מוכנה מראש למה שמתרחש במזרח התיכון, והעובדות מותאמות לה".
האמירות החריפות הללו פגעו במוניטין שלך בצרפת?
אנדרלן: "ז'מבר ולקונט הם שני עיתונאים שכף רגלם מעולם לא דרכה בעזה, בטח שלא בזמן עימות. אני חושב שהם טועים. אני ממשיך לעבוד ולראיין את כל מי שאני רוצה. מה שכן, זה גרם לכך שבכלי התקשורת בצרפת מרגישים לחץ מארגונים שונים, לא רק יהודיים, להתמקד פחות בישראל. משדרים פחות חדשות על ישראל, כי חושבים שזה יעשה בעיות. אומרים לי דברים כמו, ?עוד פעם יהיה משפט'".
עורכת החדשות בפראנס 2, ארלט שאבו, אמרה בפברואר 2005 ל"הראלד טריביון": "אף אחד לא יכול לומר בוודאות מי הרג את א-דורה, ישראלים או פלשתינאים". כעיתונאי ששידר תמונות דרמטיות כל כך, אמירה כזאת לא מטרידה אותך?
"אני עומד על מה שאמרתי אז, אבל אם הבוסית שלי (שאבו) חושבת אחרת, זה גם יכול להיות. אופתע מאוד אם יתברר שפלשתינאים ירו בא-דורה, זה נוגד את כל מה שאני יודע על המקרה. אבל אם תהיה חקירה, שתעמוד בסטנדרטים בינלאומיים, אני ואבו-רחמה מוכנים לעבור פוליגרף, אבל מבקשים שגם החיילים בעמדה יעברו בדיקה כזאת. בכל מקרה, הבעיה שלי היא עם הטענה שהאירוע בוים. כל טענה בדוקה אחרת אנחנו מוכנים לשדר".
במבט לאחור, יכול להיות שהיית פזיז מדי באותו ערב?
"לא חושב. אם לא הייתי אומר שהילד והאב היו קורבנות לירי שבא מכיוון עמדת צה"ל, בעזה היו אומרים, ?איך אנדרלן לא אומר שזה צה"ל?' חוץ מזה, ההתנהלות של ישראל אחרי האירוע חיזקה את התחושה שלי שהסיפור נכון. לא הזמינו אותי לבירור, לא פתחו בחקירה רשמית. ברגע שראיתי שאף אחד לא שואל אותי שום דבר באופן רשמי, התחזקה אצלי התחושה שהסיפור נכון. אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי בשבע השנים האחרונות".
במובן מסוים, קרסנטי הוא לא הדמות שמצטיירת בדימיון כמי שינהל מאבק משפטי רב-שנים ורב-יצרים על כבודה של ישראל. כבחור צעיר, בנם של מהגרים מצפון אפריקה, נראה היה שהכוח המניע בחייו הוא כסף. כבר בגיל 21 הקים חברה למסחר במניות בבורסה בפאריס. "יום אחד אתה מרוויח מיליון, למחרת אתה יכול להפסיד מיליון. זה מלהיב", הוא אומר.
עד לפני עשר שנים עבד כברוקר, וב-1996 הקים חברה לייעוץ עסקי. באמצע 2002 עוד הספיק להתמודד בבחירות מטעם מפלגת מרכז-ימין על מושב בפרלמנט, אך הפסיד ללא אחר מאשר הנשיא הנוכחי, ניקולא סרקוזי (70%, לעומת 3% בלבד). שניהם מתגוררים באותו פרבר אמיד של פאריס, נויי. לבנו הבכור, בן השלוש וחצי, קרא קרסנטי "אדם" על שם אדם סמית, הכלכלן הסקוטי בן המאה ה-18 ומחבר הספר "עושר האומות". ואחרי "שכל זה ייגמר", הוא אומר, הוא רוצה לחזור לעשות ביזנס. אבל לעת עתה, כבר שלוש שנים, הוא מקדיש את כל זמנו לפרשת א-דורה - "לגילוי האמת", כדבריו.
"ישראל שנואה מאוד בצרפת", הוא אומר ל"הארץ" בראיון טלפוני. "היא נתפשת כמדינה חזקה ועשירה, שהצבא שלה מתנהג כמו הנאצים. ההחלטה שלי להיאבק קוממה רבים, לא רק בממסד הצרפתי, אלא גם בקהילה היהודית. אף ארגון יהודי לא תומך בי. הרבה יהודים ולא-יהודים אמרו לי שאני צודק, אבל שהם לא יכולים לתמוך בי פומבית, כי הם לא יכולים להילחם בממסד. הם לא רוצים להצטייר כטראבל-מייקרים. יש להם יותר מדי מה להפסיד".
העניין שלו בפרשת א-דורה החל באפריל 2002, לאחר שצפה בסרט תעודה ששודר בטלוויזיה הגרמנית, ושלפיו חיילי צה"ל לא ירו בילד. עמדתו הנוכחית היא כי הצלם ביים את הסצנה המפורסמת, שלח אותה לאנדרלן, ואמר לו שהילד נהרג. אנדרלן, לדבריו, לא בדק את אמיתותה והעלה אותה לשידור. לטענתו, בתמונות ששודרו באותו ערב לא רואים דם; לא רואים כדורים פוגעים באב ובילד; והילד זז בסוף הסצנה. בנוסף, המספר הקטן יחסית של חורים בקיר שמאחורי השניים, פוסל את האפשרות שחיילי צה"ל ירו בהם דקות ארוכות, הוא אומר. את המסקנות האלה גיבש, לדבריו, על סמך מה שכתבו חבריו בבלוגוספירה - וכן על דבריו של הפיסיקאי נחום שחף, חבר ועדת החקירה של צה"ל. "אין שום דבר בסרט שמוכיח שא-דורה נורה למוות, או נורה בכלל, באירוע זה", מסכם קרסנטי.
יש לו גם הסברים לכך שממשלת ישראל לא מתייצבת לצדו. "בישראל רצו לשכוח מכל הפרשה", הוא אומר. "אני נלחם למען ההיסטוריה, והם עובדים בשביל המשכורת בסוף החודש. יש אנשים שפוחדים מהתקשורת, כי אם השם שלהם יופיע בצד הלא-נכון של הפרשה הזאת, יחד עם ?המטורפים', הקריירה שלהם תיגמר. אבל אני לא מתלונן. בחרתי בדרך מסוימת. הרי יכולתי ללכת למכור ירקות".
אז מה אתה חושב שקרה באותו יום בצומת נצרים?
"אני לא יודע מה באמת קרה שם. אני כן יודע שהסרט שראינו לא אמיתי".
דובר צה"ל מסר בתגובה, כי "צה"ל פנה כמה פעמים לפראנס 2 בבקשה לקבל את חומר הגלם אשר שימש להכנת הכתבה, ולא נענה. פנייה נוספת נעשתה ב-10 בספטמבר 2007, לאחר שהובא לידיעתנו כי במשפט נאמר שלא היתה פנייה רשמית כזאת מצד צה"ל. צה"ל אינו נוקט עמדה במשפט, וכל בקשותינו היא שכל החומר יועבר לעיוננו, כדי להשלים את הבדיקה ולרדת לחקר האמת בפרשה זו".
תגובת פראנס 2: במכתב שהיפנתה למנהל לשכת ראש הממשלה, רענן דינור, ציינה הרשת כי "נדהמה לקרוא את מכתבו של דני סימן, הרצוף השמצות וחצאי אמיתות". הרשת ציינה כי היא מוכנה לשתף פעולה עם כל חקירה רשמית ומקצועית, שתיערך בסטנדרטים בינלאומיים ובליווי משפטי. פראנס 2 הוסיפה עוד, כי היא נכונה לסייע לג'מאל א-דורה, אביו של הילד מוחמד, שהודיע בפומבי על רצונו בהוצאת גופת בנו מן הקבר.
מה רואים בקלטת
לפני שבועיים צפיתי בקלטת באורך 18 דקות, שממנה הכין אנדרלן את כתבתו בספטמבר 2000, ואשר תוגש לבית המשפט בפאריס ב-14 בנובמבר. בעשר הדקות הראשונות מצולמת הפגנה בצומת נצרים: עשרות אנשים, אולי אף מאות, משליכים מטר כבד של אבנים לעבר עמדת צה"ל. כולם בבגדים אזרחיים, חלקם ילדים בני פחות מעשר. בקבוקי מולוטוב נזרקים לעבר העמדה, וכמה מהם מתלקחים.
בדקות אלה לא מתועדת תגובה מעמדת צה"ל, והירייה הראשונה, שמקורה לא נראה בקלטת, נשמעת בסביבות הדקה העשירית. בין הדקה התשיעית ל-14 מקיים הצלם שני ראיונות בצומת עצמו. שני המרואיינים עומדים בקו ראייה ישר לעמדת צה"ל.
בדקה ה-14 מתחילות להישמע יריות תכופות יותר. שוטרים פלשתינאים במדים יורים מרובים שבידיהם, ופלשתינאים בבגדים אזרחים שהיו בקו האש של צה"ל נמלטים מהמקום. הפעם הראשונה שבה נראים מוחמד א-דורה ואביו בקלטת היא בדקה ה-14 וחצי, כשהם מתכופפים מאחורי גליל בטון. המצלמה נעה ימינה ושמאלה ואינה מתמקדת בהם. המצלמה שבה אליהם מדי פעם עד הדקה ה-16 לערך.
השניים מופיעים שוב מהדקה ה-17 ועד סוף הקלטת, כעבור דקה - אלה הן התמונות שהתפרסמו בכל העולם. האב נצמד לגליל הבטון ומנופף בידו, והילד מנסה למצוא מחסה בחיקו. בשלב זה נשמעות יריות תכופות. בתמונה האחרונה נראה מוחמד א-דורה מרים את ראשו.
תעלומת ועדת החקירה
ועדת החקירה שהקים אלוף פיקוד דרום אז, יום טוב סמיה, בעקבות מותו של מוחמד א-דורה, מעולם לא פירסמה את דו"ח ממצאיה - וגם לא את הרכבה. אפילו תאריך הקמתה אינו ידוע.
בתגובה לשאלות שהופנו לסמיה, כיום איש פרטי, בעניין מסקנות הוועדה, הוא הפנה אותי לדובר צה"ל, שמסר כי "בעקבות האירוע החליט מפקד פיקוד הדרום לבצע תחקיר פיקודי. בראש הצוות שערך את התחקיר עמד סמיה, ובין יתר חברי הצוות היו הפיסיקאי נחום שחף (שהיה מופקד על הבדיקה המקצועית), נציגי אמ"ן, מומחים וקצינים נוספים. עם סיום העבודה הוצגו הממצאים לראש אג"ם והובאו לידיעת הרמטכ"ל, ובתיאום עמם הוצגו עיקרי הממצאים בתדרוך עיתונאים".
דובר צה"ל לא נענה לבקשת "הארץ" לקבל את כתב המינוי של הוועדה, או את שמות כל חבריה. ממשרד הביטחון נמסר, כי עותק של הדו"ח נמצא בארכיון צה"ל, אך "מאחר שטרם חלפו עשר שנים ממועד יצירת התחקיר, הדין החל עליו, לפי חוק השיפוט הצבאי, אינו מאפשר עיון בחומר".
מינויו של שחף, שלא נשא בשום תפקיד צבאי או משטרתי רשמי באותה עת, עורר ביקורת בשל הספקות שהעלה בעבר באשר לזהותו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. חבר אחר בוועדה, יוסף דוריאל, גם הוא אדם פרטי, הודח מהוועדה על ידי סמיה באמצע עבודתה. שש שנים לאחר מכן, במסגרת תביעת דיבה שהגיש דוריאל, התייחסה השופטת שושנה אלמגור לחלקו בעבודת הוועדה - אך לא לחקירה כולה - וקבעה כי "חקירתו את האירוע היתה חובבנית... בלתי מקצועית ובלתי מדעית".
מבדיקת "הארץ" עולה, כי לפחות עוד שלושה אנשים, חלקם בעלי תפקידים רשמיים, השתתפו בוועדת החקירה. הם מתראיינים כאן לראשונה.
מאיר דנינו, ד"ר לפיסיקה ומדען ראשי בחברת "אלישרא": "אני חתום על הדו"ח שהוגש ליום טוב סמיה, ושלפיו היריות שפגעו בילד מוחמד א-דורה לא יכלו לבוא מחיילי צה"ל, בגלל כיוון הירי. החלק שלי בבדיקה כלל ניתוח סרטי וידיאו ותמונות שהוצגו על ידי הטלוויזיה הצרפתית".
סגן-ניצב בדימוס ברני שכטר, מומחה לבליסטיקה ולשעבר ראש מעבדת נשק במעבדה לזיהוי פלילי (מז"פ) של משטרת ישראל: "הוזמנתי על ידי סמיה לוועדה. מכיוון שהקיר עם חורי הירי נהרס, נשארו בידינו רק הווידיאו וזווית הירי. ראיתי את הווידיאו עשרות פעמים והשתתפתי בשחזור שהתקיים בנגב. חשבתי שהיריות לא באו מכיוון צה"ל, אבל הרס הקיר לקח 95% מהמוצגים. לא כתבתי שום המלצה, כי אין לי ודאות. כאיש מז"פ, לא הייתי הולך לבית משפט עם עדויות כאלה, לשום כיוון".
סנ"צ אליוט שפרינגר, איש מז"פ, השתתף גם הוא בוועדה. שפרינגר נמצא עדיין בשירות, ודובר המשטרה לא אישר לו להתראיין.


פיליפ קרסנטי (בתצלום העליון) ושארל אנדרלן. בתצלום למטה: מוחמד א-דורה ואביו, בקטע מהקלטת


תצלומים ותצלום טלוויזיה: פסקל לה סגרטן / גטי אימג'ס, פייר תורג'מן ואי-פי 


Reproduction autorisée avec la mention suivante : © Sylvain Rémissac pour www.Dreuz.info